היסטוריה

1902
הקדמה
"תכנון בנייתה של מדינה לעם היהודי חייב להביא בחשבון גם את ייסודו של מפעל מלט עברי" ("אלטנוילנד", בנימין זאב הרצל).

לא מעט חזון ומעוף נדרשו מבנימין זאב הרצל כדי להבין, שעל מנת להפוך למדינה עצמאית שמספקת את חומרי הבניין שלה בעצמה, על ישראל להיות בעלת מפעל מלט משלה. בספרו "אלטנוילד" ציין הרצל כי כדאי שהמפעל ייבנה בעיר חיפה, שלה צפה עתיד מבטיח כעיר נמל מובילה.

ואכן, שק המלט הראשון שיצא ממפעל נשר בחיפה בשנת 1925 סימן את תחילתה של דרך ארוכה ומרתקת, השזורה בהיסטוריה של מדינת ישראל.

החל מהתפתחותו ומבנייתו של היישוב היהודי בארץ, דרך הקמת המדינה, ליווי צמיחתה והפיכתה למדינה עצמאית המספקת את חומרי הבניין שלה בעצמה, ועד היום, כספקית מירב תצרוכת המלט של ישראל המעסיקה מאות עובדים בשני מפעלים, ממשיכה נשר להירתם למען מלט כחול־לבן, המיוצר מחומרי גלם מקומיים והמספק את כלל הביקוש בישראל.
הקדמה
1919
חזון המלט העברי

שבעה אנשי עסקים יהודיים מקימים בלונדון את "הסינדיקט למלט פורטלנד בארץ ישראל", זאת לאחר שהדגימות שאסף מהנדס העיר נחום וילבושביץ מאזור הר הכרמל ועמק הקישון, בעזרתו של מורה הדרך שלו מנדל חנקין, מתגלות כמתאימות לייצור מלט בכמויות מסחריות ובאיכות טובה.

קרא עוד >>
חברי הארגון פונים לד"ר ארתור רופין, מנהל הכשרת היישוב, ומבקשים ממנו למהר ולרכוש את האדמות לבניית המפעל על יד הכפר יאג'ור. סכום של 10,000 לירות מועבר למשפחת כורי, בעלת הקרקע, כדמי קדימה על חשבון הרכישה, והתכנית להקמת המפעל מוגשת לאישור על ידי בלה שפיגל - מהנדס, כימאי וממנהלי חברת מכרה הפחם ההונגרי הכללי, שבבעלותה מפעל מלט גדול ומצליח.
חזון המלט העברי
1922
מגייסים משקיעים

מיכאל פולק, פליט המהפכה הבולשוויקית ברוסיה ובעל הון, מצטרף לסינדיקט ונבחר ליושב ראשו. חברת מלט פורטלנד נשר בע"מ נרשמת באופן רשמי בלונדון.

קרא עוד >>
מיכאל פולק ביקר בישראל עוד טרם מלחמת העולם הראשונה והיה מרוכשי המניות לפיתוחה של חברת שמן. הוא העלה את התכנית להקמת מפעל מלט עברי בפני הברון רוטשילד, שהציע כי גם הוא יצטרף לחבורת המשקיעים בתנאי שפולק יהיה האחראי למפעל. גם ד"ר חיים ויצמן עודד את פולק להירתם למיזם, אולם רק לאחר שנפגש עם בלה שפיגל בבודפשט וסייר בשטח המיועד למפעל, השתכנע פולק להשלים את רכישת השטח באמצעות גואל האדמות יהושע חנקין ורוכשים נוספים.
מגייסים משקיעים
1923
על קו הזינוק

בנייתו של מפעל המלט הראשון בארץ ישראל יוצאת לדרך, ועובדים ראשונים, יהודים וערבים, מוכשרים לעבודה החדשה.

קרא עוד >>
כשלושה שבועות לאחר תחילת העבודה הזמין בלה שפיגל ארבעה כבשנים ניצבים מברלין ומבלגיה וכן מחצצה, טחנות ומייבש – למעשה, ציוד למפעל שלם לייצור מלט. יצחק שניאורסון, מזכיר הסינדיקט, מונה לתפקיד המנהל המקומי של החברה בארץ ישראל. תכנית עבודה מפורטת נקבעה לשנתיים הבאות, ובה הוחלט כי המפעל יתחיל בייצור בתחילת שנת 1925.

 
1925
הנשר ממריא

שק המלט העברי הראשון יוצא מבית החרושת נשר בחיפה, וישראל הופכת ליצרנית מלט. בדיקות מעבדה שבוצעו לאחר מכן העלו כי איכות המלט הישראלי מצוינת ביחס למלט האירופי של אותה תקופה.

קרא עוד >>
מועצת המנהלים רשמה לפניה כי הקמת המפעל הסתיימה וכי מעתה עליו לעמוד במבחן הייצור, השיווק והבטחת הרווחיות. סימנים ברורים של משבר מתקרב, שנראו באופק הכלכלי של ארץ ישראל, מהלו את השמחה על היציאה לדרך חדשה בדאגה ובחששות מן העתיד.
1950
אבני היסוד של הארץ

עם קום המדינה, גלי העלייה הגדולים ותנופת הבנייה של שנות ה-50, מחליטים בנשר על הקמת מפעל מלט חדש ליד רמלה, שיספק את צריכת המלט הגוברת לבניית המדינה הצעירה וישכון במרחק קצר יותר מן המרכז והדרום.

קרא עוד >>
חברי ההנהלה מבקרים בעיר רמלה מוכת האבטלה, אף שדוד בן גוריון מציע להקים את המפעל הנוסף בסמוך לבאר שבע. מאיר פריבס, מראשי הנהלת נשר חיפה, שהכיר את משרפות הסיד, את הכבשנים הפרימיטיביים ואת מרבצי אבן הגיר באזור רמלה עוד מימי מלחמת העולם השנייה, משכנע את חברי ההנהלה כי האתר הסמוך לרמלה, הנמצא על צומת דרכים חשובה וקרוב לחומרי הגלם, מתאים להקמת המפעל החדש. הידיעה על המפעל החדש הפיחה תקווה לפרנסה בקרב העולים הרבים שהתגוררו ברמלה.

ביולי 1953 הסתיימה הקמת נשר רמלה והחלה גריסת האבן, ב־23 באוגוסט 1953 הופעל הכבשן, ובספטמבר באותה שנה סופקו ללקוחות שקי המלט הראשונים מן המפעל.

 
1969
עם הפנים לשמש

הביקוש למלט עולה לאחר הניצחון המוחץ במלחמת ששת הימים, ונשר רוכשת את מפעל המלט שמשון בהר־טוב.

קרא עוד >>
המפעל, שהוקם כמפעל שמשון לפני יותר מ־15 שנה והתבסס על מרבצי אבן הגיר באזור, הועבר לכונס נכסים לאחר שהגיע לפשיטת רגל בשנת 1968, ונרכש על ידי נשר לצורך שיקום והשמשה מחדש. עובדי נשר רמלה נרתמו למשימה, כבשנים חדשים נרכשו והותקנו, צוות תכנון נרתם להכשרת העובדים ולהעמדת המפעל מחדש "על הרגליים" ואף סיפק גרעין עיקרי של עובדים למפעל. העובדים הספורים מבין ותיקי שמשון שנקלטו במפעל המשוקם נדרשו להסתגלות לא פשוטה. השיקום נמשך זמן רב, ורק בספטמבר 1974 הופעל לראשונה הכבשן הגדול, שצויד בבקרה מרכזית ובאוטומציה מלאה.
1990
המיליון הראשון

מפעל נשר רמלה מוכר 1 מיליון טונות מלט בשנה, לראשונה בתולדות נשר. מפעל הקליטה הלאומי של העולים מחבר המדינות מהווה את ראשיתה של קפיצת המדרגה הטכנולוגית, המאפיינת את נשר בשלהי המאה ה־20.

קרא עוד >>
הגידול בביקוש למלט, שמקורו בצורך הדחוף לשכן את מאות אלפי העולים החדשים מחבר המדינות ומאתיופיה, צובר תאוצה. עובדי נשר עובדים בשלוש משמרות, 365 יום בשנה ובמלוא התפוקה כדי לספק את הביקוש, והתכנית להקמת הקו היבש הראשון בנשר רמלה הוחשה. משסוכמו המכירות בשנת 1990 התברר כי המפעל עשה היסטוריה, וייצר מיליון טונות מלט בשנה אחת בלבד.
המיליון הראשון
1995
בונים על יבש

קו יבש מספר 1 נחנך במפעל נשר ברמלה. בשיטת הייצור היבש טוחנים ומייבשים את חומרי הגלם ומעבירים אותם לשריפה בכבשן ללא שימוש במים. השיטה מאפשרת חיסכון עצום באנרגיה וצורכת כמחצית מצריכת האנרגיה בשיטה הרטובה.

קרא עוד >>
בחירת מיקום הקו היבש הראשון ברמלה נשענת על התשתית הטכנולוגית, על חומרי הגלם באזור ועל ההעדפה השיווקית של המפעל. בעקבות המיתון שפקד את המשק הישראלי באמצע שנות ה־80 הוקפאה התכנית לבניית הקו היבש עד לראשית שנות ה־90, ואבן הפינה לפרויקט הונחה באוקטובר 1992 בנוכחות ראש הממשלה ושר הביטחון דאז יצחק רבין. במלאכת ההקמה עסקו כ־2,000 איש ממגוון רחב של מקצועות, בהם בנייה, עבודות מתכת, חשמל, מכשור ובקרה. לנוכח כעשר שנות ניסיון בעולם, העזו מהנדסי נשר להכניס בקו היבש מספר חידושים, כגון שימוש מסיבי באפר פחם מתחנת הכוח כחומר גלם, שימוש באמצעי בקרה תהליכית ועוד.
1999
הקו היבש השני

למרות הירידה בביקוש למלט במחצית השנייה של שנות ה־90 של המאה ה־20, נשר משיקה קו יבש שני במפעל ברמלה.

קרא עוד >>
הנהלת החברה הצהירה על שאיפתה לעבור לייצור קלינקר בקווים יבשים בלבד ולהדמים את כל הכבשנים הרטובים עד סוף העשור. ההחלטה נבעה מתוך רצון להשלים את התפנית הטכנולוגית, שתגדיל את כושר הייצור, תייעל אותו ובעיקר תפחית את צריכת האנרגיה הנדרשת לייצור המלט. חיסכון בעלויות האנרגיה יאפשר לנשר להוזיל את עלות המלט ללקוח ולהשתחרר מהתלות בייבוא קלינקר להשלמת צורכי הייצור של המפעל. בקו היבש השני השתמשו המהנדסים באמצעי בקרה למנועי חשמל גדולים ובהנעה מתקדמת יותר וביצעו שינויים ושיפורים בתחומי הקונסטרוקציה.

כיפת המערום מגרוף, שתחתיה מאוחסנים חומרי הגלם לקו, היא המבנה העגול הגדול ביותר במזרח התיכון, שנבנה מבטון ואינו נתמך על ידי עמודים פנימיים. קוטרו 107 מטר וגובהו 30 מטר.
2000
פרס האו"ם
נשר זוכה בפרס המילניום מטעם האו"ם וארגון ICC על הישגיה בתחום איכות הסביבה והופכת למפעל המלט היחיד שזוכה בפרס. לפי ועדת הפרס, "רישומי הפליטה של החברה מציבים אותה בין מפעלי המלט המתקדמים בעולם בקדמת היכולת הטכנולוגית".
פרס האו"ם
2001
עם הפנים לעולם

נשר חותמת על הסכם שותפות אסטרטגי עם חברת CRH האירית, המתמקדת בהרחבת השקעותיה במפעלי מלט ברחבי העולם. יחד עם CRH עובדת נשר עם ה־WBCSD (מועצת העסקים העולמית לפיתוח בר־קיימא) למציאת מדדים כמותיים, דרכי פעולה ופתרונות לשיפור הביצועים הסביבתיים, החברתיים והכלכליים של תעשיית המלט.

קרא עוד >>
כחברה הפועלת בעולם עסקים משתנה ודינמי, נשר חייבת להתאים את עצמה לנסיבות העסקיות ולחפש מקורות הכנסה חדשים עם הפנים לעתיד. בראשית 1996 רכשה משאב, חברת האם של נשר, 50% מהמניות של חברת תעבורה, העוסקת בין השאר בשינוע מלט, וכיום היא שותפה שווה בבעלות על חברה זו ובשליטה בה. בהמשך רכשה כלל תעשיות את השליטה במניות משאב, ונוצרה הזדמנות לבחון צירוף של שותף אסטרטגי בינלאומי לנשר.

לאחר בחינה מעמיקה נבחרה חברת CRH האירית, ששווי השוק שלה נאמד ב־7־8 מיליארד דולר והיא עוסקת בתחומים שונים הקשורים לעולם חומרי הבנייה. השותפות, שההחלטה עליה מספקת עדות ברורה לחוסנה של נשר, הייתה חלון הזדמנויות להרחבת אופקיה של נשר אל מעבר לים עם הפנים לעתיד בינלאומי.

בסוף 2015, מכרה CRH  את אחזקותיה במשאב (החברה-האם של נשר), וכעת משאב נמצאת בבעלותה המלאה (100%) של כלל תעשיות.

 
2014
התצהיר הסביבתי הראשון
נשר היא החברה הראשונה והיחידה בישראל שמפרסמת תצהיר סביבתי (EPD), שמהווה ביטוי לשקיפות ולמדיניות הסביבתית של החברה.

 

.
2015
פרס תעשייה בסביבה
נשר מקבלת את פרס תעשייה בסביבה על פעילותה בתחום הדלקים החליפיים
פרס תעשייה בסביבה